גרג האו של איסטון, הרשות הפלסטינית, היה משב רוח רענן בתוך הזרם הבלתי נגמר לכאורה של וירטואוזים של גיטרות מינור הרמוניות שזרמו מהלייבל Shrapnel Records בסוף שנות ה-80. בעוד נגני פוסט-ינגווי מלמסטין אחרים מז'אנר "הגיטרה המפורקת" רדפו אחר הווריד הניאו-קלאסי הדרמטי, האו הביא תחושה של פאנק וגרוב לשולחן שהייתה נחוצה מאוד. האו שילם את חובותיו בנגינה במעגל המועדונים של איסטון/אלנטאון בשנות ה-80 עם להקת דיוק, בהשתתפות אחיו אל בשירה הראשית. כאשר אחת מהדמויות האינסטרומנטליות שלו תפסה את אוזנו של סקאוט הכישרונות והבעלים של Shrapnel Records מייק וארני, האו הוחתם בלייבל Shrapnel בשנת 1987. הופעת הבכורה שלו הכל-אינסטרומנטלית, גרג האו, מציגה את הכישרונות של בילי שיהאן ואטמה אנור בבס תופים, בהתאמה, שוחרר בשנת 1988, וזכה לשבחים רבים. אלבומו השני של האו, High Gear, שיצא תחת הכינוי Howe 2, היה פחות אלבום סולו מאשר מאמץ להקה בסגנון ואן חאל, בהשתתפות אחיו אל האו בשירה הראשית. הלהקה התפרקה לאחר שהוציאה את ההמשך המסחרי יותר שלה, Now Hear This, ב-1990 וגרג האו חזר לעשות אלבומים הכל-אינסטרומנטליים באולפן הביתי שלו, ולקח כיוון מובהק יותר בסגנון פיוז'ן.

Howe הוציא את Introspection ב-1993 ואת Uncertain Terms ב-1994 ומאז המשיך להפיק אלבומים בקצב פורה. מלבד הוצאת Parallax ו-Five ב-1995 ו-1996, בהתאמה, Howe שיתף פעולה עם הווירטואוז של פנסילבניה והחבר ללייבל של Shrapnel, ריצ'י Kotzen, באלבום Tilt ב-1995 ושוב ב-Richie Kotzen/Greg Howe Project של 1997. אלבומו האחרון של Shrapnel, Ascend, יצא ב-1999, ואחריו הופיע הבכורה שלו בלייבל Tone Center, Hyperacuity, שיצא בשנת 2000. מחוץ לקריירת הסולו שלו, גרג האו הוא גם סיידמן מבוקש שעשה סיבוב הופעות עם אנשים כמו מייקל ג'קסון ו-N'Sync.

החל משנת 2013, הלהקה החדשה שלו, Maragold, הוציאה אלבום בעל שם עצמי שכבר זוכה לביקורות נלהבות.